כמעט בסוף רשימת התורמים למשכן מופיעים הנשיאים:

"והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן" (לה, כז).

רש"י מביא בשם המדרש: "אמרו הנשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים...ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות אחת משמם- והנשאים כתיב". ומסביר רבינו: "נראה לפרש שלא מידת עצלות שלילת היא ששלטה בם. הפגם היה שלא הכירו את הרצון, הכיסופים וכח ההתנדבות העצום, הגלום בכנסת ישראל לבנין המשכן. נשיא אשר איננו יודע את שאיפותיו של צאן מרעיתו, אינו מבין את הפוטנציאל הגלום בשבטו. משל למה הדבר דומה? לחקלאי חסר הבנה בעל שדה משובחת שליד המעיין, היכול לזרוע בשדהו ירקות משובחים שיניבו פירות דשנים שהכנסתם מרובה, והלז, שלא קרא, לא שנה ואינו מבין את ערך שדהו, הולך וזורע בשדהו מאכל לבהמות...".

בהמשך דבריו הוא מביא את הסיפור המופיע בפסחים (סו.), על היום בו מינו את הלל הזקן לנשיא במקום בני בתירא. התעוררה בעיה בפסח, כשחל י"ד ביום שבת, האם מותר לשחוט? הלל קבע שמותר לשחוט בשבת, אך התברר שהעם לא ידע ולא הכין סכינים ופסחים לחג. תשובתו של הלל היתה: "הניחו להם, רוח הקודש עליהם, אם אין נביאים הן, בני נביאין הן" זאת אומרת, הלל האמין שהעם ימצא פתרון לענין, ואכן: "מה עשו ישראל באותה שעה? מי שפסחו טלה טמנו בצמרו, גדי קשרו בין קרניו, והביאו סכינים ופסחים למקדש". ומסיימת התוספתא- "בו ביום מינו את הלל נשיא, והיה מורה להם בהלכות הפסח".

מעיר על כך הרב נריה:

"דוק ותמצא- לא בגלל הפתרון וההיתר ההלכתי נאמר בתוספתא שנתמנה הלל לנשיא. הלל אשר חזה מראש כיצד תיפתר הבעיה, שמתוך הבנת ייחודם של ישראל קבע -הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם. לבסוף התברר שהוא אכן צדק- ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

וכך צריך לנהוג כל מנהיג, כל מחנך, כל מפקד וכל אב בביתו- להאמין בצאן מרעיתו. ואם יש אמון אמיתי, מתברר שהתוצאות לא מאחרות לבוא, והאמון מצדיק את עצמו. כשתלמיד, חייל, או בן חשים שהמנהיג סומך ומאמין בהם, הם מוציאים אל הפועל את הכוחות הטמונים בהם, שהם עצמם לא האמינו קודם לכן בקיומם.